ביום ראשון השבוע עליתי על אוטובוס מספר 56 של אגד בשכונת רמת שלמה בירושלים – השכונה הירושלמית הראשונה שתוכננה למען תושבים חרדיים בלבד. רמת שלמה מרגישה יותר כמו פרבר והיא שכונה די רחוקה ממרכז העיר. עליתי על האוטובוס כחלק מהיוזמה "תופסות מקום" של המרכז הרפורמי לדת ולמדינה (www.irac.org.il). נסענו באוטובוס כדי לאכוף את החוק והחלטה של בג"ץ שקובעת שאנשים ונשים יכולים לשבת איפה שהם רוצים ואיפה שהן רוצות באוטובוס. כדאי לזכור שאגד מסובסד על ידי כספים ציבוריים (המסים שאני ואתה משלמים) והחוק אוסר על "קווי מהדרין" שבהן הנשים נדרשות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס. (מומלץ לקרוא את הדו"ח "מודרות למהדרין" http://irac.org.il/misc.asp?Id=34)
היינו הראשונים לעלות על האוטובוס ועיינתי בשלטים המודבקים מעל הדלת הקדמית והדלת האמצעית שהזכירו לנוסעים את כללי החוק המאפשר לכל אחד לשבת איפה שהוא רוצה. הייתי במתח – האם תהיה אלימות? (חוויתי אלימות פעם כשהלכתי עם "נשות הכותל" וחרדים קיללו אותנו וזרקו עלינו תפוחי אדמה). הנסיעה עברה בשקט יחסי, אבל היה ברור שחשו בנוכחותנו. איש אחד פנה לסטיבן, שעובד במרכז, ושאל אותו, "מי משלם לכם לעשות את הפרובקציה הזאת?" הוא ענה, "קניתי כרטיס ועליתי על האוטובוס, כמו כולם." (הרהרתי ביני לביני: מאיפה לבחור יש רעיון שמשלמים לאנשים לעשות פרובוקציות??)
ישבתי קדימה במקום שבו ארבעה כיסאות שפונים שניים מול שניים. אף אחד לא ישב לידי ורוב הזמן אף אחד גם לא ישב מולי. גברים מזוקנים לבושים בשחור עם כובעים שחורים הצטופפו במעבר – הם העדיפו לעמוד צפופים בחלק הקדמי של אוטובוס מאשר לשבת או לעבור אחורה. הרבה חרדיות עצרו, נכנסו כאילו לשבת, ריחפו ליד המושב לדקה, ואז עברו אחורה. אישה שנראית שהיא הולכת ללדת ממש עכשיו ישבה לידי, במבט הססני, עד שבעלה מצא לה מקום אחורה.
נועה, סגנית המרכז, אמרה שזאת הייתה הנסיעה המתוחה ביותר שהיא זוכרת הרבה זמן. למרות השקט והאיפוק של החרדים, נוכחותנו הורגשה. מצדי, היה חשוב שהאנשים היו מודעים למסר שיש מישהו שאוכף את החוק ואני מקווה שנוכחותי באוטובוס עזרה לנשים לעצור ליד המושבים הקדמיים וכמעט להתיישב כדי שבפעם הבא הן אכן יחליטו לשבת.
* * * * *
נסעתי ב"תופסות מקום" ביום ירושלים, היום שאנחנו מציינים את כיבוש העיר עתיקה במלחמת ששת הימים, היום שהעם היהודי חזר לאתר של בית המקדש, ליסודות הקדומים של ירושלים. יש כאלה שאומרים שזה היום של "איחוד" ירושלים. ביום הזה, אספתי את הילדים שלי מוקדם מהגן, כי סגרו את הרחובות במרכז העיר לטובת צעדת ירושלים שרוב המשתתפים בה הם דתיים לאומיים שחלקם בכוונה צועדים דרך הרובע המוסלמי ובמזרח הירושלים. איך אני מסבירה לילדים שלי שהם מפסידים שעתיים של גן עבור חג שהשיא שלו, עבור הרבה יהודים הוא להשפיל אנשים אחרים?
בישיבה האחרונה של הרבנים המתקדמים בישראל, הרב נעמה קלמן, הדיקנית של ההיברו יוניון קולג' בירושלים קראה לנו לחשוב מחדש על יום ירושלים ולחשוב איך נוכל ליצור פעילות ב"חג" הזה שמשקפת את אהבתנו ותקוותנו לירושלים.
מאז, ניסחתי כמה מחשבות ואני מזמינה אחרים לצרף את הרעיונות שלהם ולצאת ליוזמה בשנה הבאה.
כהקדמה: אני מאמינה שירושלים צריכה להיות בירת מדינת ישראל והיא המרכז הנצחי של העם היהודי. גם אני חוגגת את העובדה, שכל יהודי יכול להגיע לאתרים ההיסטוריים והקדושיים ליהדות.
אני חושבת שאפשר להקדיש את יום ירושלים כיום שלומדים בו על ירושלים – בתוך ירושלים, בכל מדינת ישראל, ובכל העולם – על משמעות ירושלים בכל הזמנים. מעגלי לימוד יתקיימו בפארקים, בישיבות, בקניונים, באתרים הארכיאולוגיים. לימוד דרך טקסטים, סיורים, הצגות, משחקים (משהו לכל גיל!). חלק מהלימוד כדאי להקדיש לתושבים הלא יהודיים. אני יכולה לתמוך בצעדה לכותל המערבי (או הדרומי) שדוגלת בכבוד ובתקווה, מלאת שירים של שלום ותקווה. צריך לתאם את הצעדה עם נציגי התושבים שגרים בנתיב הצעדה. השאיפה היא לממש את הריבונות של מדינת ישראל ושליטתה במקומות הקדושים בזמן שמבצעים את הוראת המשורר, (תהלים קכב: ו-ז) "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ."
ואז תהיה לנו סיבה לחגוג!
